יום שלישי, 20 במאי 2014

אימוני ריצה

"ספר הריצה השלם" (Complete Book of Running)  מאת ג'ים פיקס, שהיה מחלוצי הריצה למרחקים ארוכים בארה"ב, פורסם בשנת 1977 והיווה פריצת דרך לתפיסה שריצה הינה בפועל פעילות טבעית, ההולמת את גוף האדם.

ג'ים החל לרוץ בגיל מבוגר יחסית, וגילה תוך זמן לא רב עד כמה פעילות זו מטיבה עם גופו והחל מטיף לריצה. הוא הבין כי ריצה היא חלק טבעי בשרשרת התפתחות המין האנושי, מתחילת התהוותה.

בספרו הוא כותב (בתרגום חופשי): "כרצים, אנו נשזרים היטב בשרשרת ההיסטוריה האנושית. בריצה אנחנו ככל הנראה חשים את מה שחשו אבותינו הקדמונים לפני 10,000 שנה; מסייעים ללב, לריאות ולשרירים שלנו להיות בריאים יותר באמצעות תנועה מתמדת. אנו מצליחים לבצע את מה שמעט מאוד אנשים בני זמננו עושים – מדמים את האנושות מתחילת ימיה".

"ריצה מושרשת בזיכרון הקולקטיבי שלנו. היא הכוח העליון שהופך אותנו לאנושיים" טוען האנתרופולוג הדרום אפריקאי לואיס ליבנברג.

"אנחנו עדיין אצנים. נולדנו לרוץ" אומר ברנד היינריך, אצן בן 72 שכתב את הספר "Why We Run" ומחזיק בכמה שיאים לקבוצת גילו בארה"ב, שטרם נשברו עוד משנות ה-  80 של המאה הקודמת (100 ק"מ, 100 מייל, ו... 12 שעות ריצה באצטדיון...).

"ציפורים עפות, דגים שוחים, בני אדם רצים" הצהיר בשעתו אמיל זטופק האגדי, שיאן אולימפי למרחקים 5,000 ו - 10,000 מטר, ומרתון באולימפיאדת הלסינקי בשנת 1952 כשבאמתחתו עוד אין ספור מדליות...

ציטוטים אלו ורבים נוספים מפי אצנים ידועים, מצטרפים לפזל שלם ועתיק יומין, שהחל בשחר פרה-ההיסטוריה של האנושות, כאשר התחלנו לחפש בסוואנות של אפריקה מזון זמין.

מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות מעידים על כך, שריצה הייתה אחת הסיבות המשמעותיות לכך ששרדנו בג'ונגלים ובסוואנות בשחר האנושות. במהלך אלפי שנות אבולוציה היה האדם "צייד סיבולת", שבפועל רץ (רדף) אחר טרפו במשך שעות רבות, עד שהלה התמוטט באפיסת כוחות מהמאמץ ומחום הסוואנה, והאדם הקדמון יכול היה אז ללכדו.

כפי שכותב כריסטופר מקדוגל בספרו "נולד לרוץ": "רגליים קפיציות, בלוטות זיעה, עור חלק, גוף אנכי המצמצם חשיפה לשמש - אין פלא, שהאדם נולד לריצה למרחקים. ואמנם, אנשי שבט הבושמנים בדרום אפריקה צדים אנטילופות לא באמצעות חץ וקשת, אלא במרדף של 5 שעות ריצה שבסיומו האנטילופה צונחת למותה."

המין האנושי הינו נחות בהשוואה לחיות אחרות בכל מה שקשור להשרדות: רוב החיות בטבע חזקות ומהירות ממנו ובעלות הסוואה יעילה בהרבה. אולם אף חיה אינה מסוגלת לרוץ במשך  4, 5, 6, ואפילו 24 שעות... ברציפות.

אחת הסיבות העיקריות לכך שאנו יכולים לעשות את מה שחיות אחרות אינן מסוגלות – היא יכולתו היעילה של הגוף האנושי לקרר את עצמו, באמצעות מיליוני בלוטות הזיעה המכסות את כל פלגי גופנו. בנוסף יש לגוף האנושי עוד תכונות פיזיולוגיות ייחודיות התומכות בריצה: גידים חזקים, המשמשים כבולמי זעזועים וכמנתבי אנרגיה; העמידה על שתיים ולא על ארבע; שרירי הישבן המאזנים את הגוף בריצה; הראש הזקוף והשטוח, המאפשר למרכז הכובד להיות קרוב יותר למרכז הגוף. כל אלה ועוד, אפשרו לאדם להיות הצייד המצליח ביותר בסוואנה האפריקאית הלוהטת.

השוואת מהירויות וזמני ריצה בין האדם לחיות אותן הוא צד בעבר, ורבים שעדיין צדים כך בהווה, תיצור את התמונה הבאה:

הארנבת מסוגלת לרוץ 70 קמ"ש במשך כ- 45 שניות.

שועל עשוי להגיע למהירות של 60 קמ"ש, אך להתמיד בכך זמן מועט בלבד.

הצ'יטה – החיה המהירה בעולם החי - עשויה להגיע למהירות של 110 קמ"ש, אך אם אינה תופסת את טרפה תוך 30 שניות, היא מוותרת וזקוקה למנוחה עד לניסיון הצייד הבא שלה.

זאבים, הצדים בלהקה, רודפים אחר הטרף לא יותר מ-15 דק' רצופות בטרם יסתכנו במכת חום העלול לגרום למותם.

האנטילופה היא כנראה האצנית למרחקים בינוניים היעילה ביותר בטבע, ומסוגלת לרוץ בקלילות כ-10 ק"מ. אך מעבר ל-30 ק"מ היא מסתכנת, היות ולגופה אין מספיק אנרגיה, חום גופה עולה לרמות מסוכנות והיא חייבת לעצור, או למות... מסיבה זו ציידים בני אנוש מיומנים, מסוגלים לרדוף אחר טרפם, עד למותו.

כי רק לאדם יש את התכונות האבולוציוניות המאפשרות לו לרוץ במהירויות משתנות, במשך שעות...

יכולתו הפיזיולוגית הייחודית זו של המין האנושי, בצירוף יכולתנו המנטלית לדמיין מה היא מטרת הריצה, היא שאפשרה לנו משחר ההיסטוריה להיות ציידים כה יעילים: בעולם הקדום דמיינו, מן הסתם, במהלך המרדף את סופו - הציד המוצלח שלנו על האש. בעוד שכעט בריצה אנחנו מדמיינים את החיוך שלנו בקו הסיום של המירוץ ואת קו הזינוק של המירוץ הבא.

רבים שואלים אותי "למה לרוץ?, מה רע בלקחת רכב..."

אז ראשית אני נהנית מזה. וחוצמיזה, מבחינה אבולוציונית נולדנו לרוץ. בימנו, בעולם המערבי, החיים בעידן האינסטנט, הכל חייב לקרות מהר ועכשיו. ריצה אינה נופלת בקטגוריה זו. כדי לרוץ, צריך זמן, סבלנות, כוח סבל, אורך רוח... ומי שרץ מפתח את כל אלה.

אם נמנעים מפציעות הקשורות לריצה, הריצה הינה מתנה לחיים: בריאות, כוח, יכולת, סיבולת, שמחה.

כדי להימנע מפציעות, עלינו לרוץ כפי שאבותינו הקדמונים רצו; כמו שאחיינו שעדיין צדים בטבע רצים, ואפילו כפי שילדים קטנים שטרם "התקלקלו" רצים – התבוננו בזאטוטים בריצותיהם הראשונות ותבחינו בנקל בהבדלים.

למזלנו פותחה שיטת ה - Chi Running ע"י דני דרייר, המונעת את רוב הפציעות הנ"ל.

בפעם הבאה שאתם נשאלים מדוע אתם רצים, התשובה הפשוטה תהה: "כי זה בטבע שלנו ,זה עושה לנו טוב."

לי זה אכן עושה רק טוב. מיכל ארצי  |  מדריכת Chi Running בכירה ומדריכה לריצות ארוכות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה