אימונים והורמונים, השפעת האימון על ההורמונים בגופנו

תגובות הורמונליות והתאמות לפעילות גופנית ואימון התנגדות

אימון התנגדות הוכח כמעורר תגובה הורמונלית חריפה משמעותית. נראה כי תגובה חריפה זו קריטית יותר לצמיחת רקמות ולעיצוב מחדש מאשר שינויים כרוניים בריכוזים ההורמונליים במנוחה, שכן מחקרים רבים לא הראו שינוי משמעותי במהלך אימוני התנגדות למרות עלייה בכוח השרירים והיפרטרופיה. 

הורמונים אנבוליים, כגון: טסטוסטרון ומשפחת העל של הורמוני הגדילה (GH) הוכחו כמוגברות ברמתם במהלך 15-30 דקות של פעילות גופנית לאחר אימון התנגדות, תוך מתן גירוי מתאים, כמו אימון משקולות למשל. 

פרוטוקולים גבוהים בנפח, בעוצמה בינונית עד גבוהה, תוך שימוש במרווחי מנוחה קצרים וסטרס על מסת שריר גדולה, כמו שרירי הרגליים, נוטים לייצר את העליות ההורמונליות החדות והגדולות ביותר (ברמות ההורמונים טסטוסטרון, הורמון גדילה וההורמון הקטבולי קורטיזול) בהשוואה לנפח נמוך ובעצימות גבוהה. 

פרוטוקולים המשתמשים במרווחי מנוחה ארוכים. הורמונים אנבוליים אחרים כגון אינסולין וגורם גדילה דמוי אינסולין-1 (IGF-1) הם קריטיים לפיתוח וגדילת שרירי השלד. 

האינסולין מווסת ע"י רמות הגלוקוז בדם וחומצות אמינו. עם זאת, עליות IGF-1 במחזור דווחו בעקבות אימון התנגדות, ככל הנראה בתגובה לגירוי הפרשת בכבד. 

עדויות אחרונות מצביעות על כך שאיזופורמים בשרירים של IGF-1 עשויים למלא תפקיד משמעותי בעיצוב מחדש של רקמות באמצעות ויסות עלייה ע"י איתות מכני (כלומר, ביטוי גנים מוגבר הנובע ממתיחה וסטרס לשריר השלד המוביל לשיעורי סינתזת חלבון גבוהים יותר). 

עליות חריפות בקטכולאמינים הן קריטיות לייצור כוח מיטבי ולשחרור אנרגיה במהלך אימון התנגדות. מחקר עדכני יותר הראה את החשיבות של עליות הורמונליות חריפות וגירויים מכניים לוויסות עלייה ומטה של ​​קולטני סטרואידים ציטופלזמיים הדרושים לתווך ההשפעות ההורמונליות. 

גורמים נוספים כמו תזונה, אימון יתר, חסר-אימון ודפוסי הפרשת ההורמונים הצירקדיים הם קריטיים לבחינת התגובות ההורמונליות וההתאמות לאימוני התנגדות.

מקור: 

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/15831061